• נגה צבי- רוגע בלוג

הגוזלים שלי עזבו את הקן

עודכן ב: 29 ינו 2019

מהי מהות החיים?

בנותיי מי שמכיר אותי, יעיד, שמעולם לא חששתי להישאר לבד אחרי שבנותיי יגדלו ויעזבו את הבית.


הגוזליות שלי - שגדלו

"מה איתי מה איתי מה איתי"…

לא יאמן, זה השיר שמתנגן בדיוק עכשיו ברדיו, יום שישי, ארבע אחר הצהרים, שירים לקראת שבת – מדהים!!!

לא רק שמעולם לא פחדתי להישאר לבדי, יותר מכך, ממש חיכיתי לשנים של החירות הזאת, בלי הצורך לבשל ולדאוג להן. ממש ייחלתי לשים רגל על רגל מול הטלוויזיה או עם כל הספרים שלא הספקתי לקרוא. והנה… בתי הגדולה כבר חמישה ימים בהודו, החדר שלה ארוז למשעי ודומה לאי רפאים. הקטנה הצליחה להקדים את גיוסה לעוד שלושה שבועות וכבר אני נדבקת אליה, צופה איתה בתכניות טלוויזיה  שלא נחשבות בעיני למי יודע מה, בלשון המעטה, כל זאת, כדי לנשום אותה כמה שיותר לפני שגם היא נעלמת לי.

מה יהיה איתי?

כן, מה קורה לי? פתאום, אני מלאה בהרהורים על מהי מהות החיים?

עד היום, כששאלו אותי מה שלומי, היו לי רק תשובות חיוביות ומעלה.


אוכלות ונהנות

אצלי הכל בסדר!!! נקודה!!!

כך היה תמיד ללא יוצא מן הכלל והיום? אני לא רוצה לענות אוטומטית. אני רוצה לנשום רגע לפני שאני עונה

ולומר את האמת: "אני לא משו"… אני מוצאת את עצמי מדוכדכת (לא רגיל אצלי), אין לי חשק לכלום, אני מהורהרת ושואלת את עצמי: "למה אני ככה"? "למה לא בא לי להרים את עצמי"? אני נזכרת איך ימי היו  מלאים בלטפל בבנות

ומתרפקת על הזיכרונות. פתאום צצה לי תשובה מפתיעה לאללה: אני לא מאמינה – אבל אני אשכרה חיה בשבילן!!!

מה זה השטויות האלו?

אמי הייתה חיה רק בשבילנו, הבנות שלה וכל כך בזתי לזה. כל כך לא רציתי להיות אחראית לאושר שלה.

והיום, אני מזהה שאני מרוכזת, רובי ככולי, בשירות ובסיפוק צורכיהן וגם צרכים של אחרים: החל מאימי עליה השלום,

שהייתה זקוקה לי עד לפני חצי שנה, אחותי שזקוקה לעזרתי לעיתים תכופות, בנותיי כמובן ואפילו המקצוע שבחרתי לי עוסק בלאפשר לאחרים חיים טובים יותר – מעניין.


אימי, אנוכי ואחותי

מה איתי? מתי יגיע תורי? מהם הצרכים הפרטיים שלי?

כשפגשתי את רועי לראשונה לפני כמעט שמונה שנים, הוא הניח את כף ידו על בית החזה שלי ושאל:

"למה את זקוקה"?

מאז, הוא שואל אותי את אותה השאלה מדי פעם ועדיין……… אין לי תשובה! לאחרונה, התחלתי להתפנק בענייני אוכל, כוס יין אדום בערב עם קוביות גבינת עיזים, גלידה פה ושם ועוד מיני איסורים שגזרתי על עצמי בעבר:) זה הנושא שאני בוחרת להתעסק בו כיום: מה בא לי, מה אני רוצה עבורי, מה כיף לי לעשות… וואו…. למה זה כל כך זר ומוזר לי להשתמש במילים הללו? איפה בילדותי חשבתי שאין לי זכות להתענג, ליהנות, להתפנק, לבקש עבור עצמי??? אני חושבת שיש לי מושג איפה זה התחיל… זה כנראה הולך יד ביד עם לגדול לצד אחות עם צרכים מיוחדים. 55 שנה של הסתפקות במועט, צמצום צרכים, ויתור והתגייסות למען אחרים. זו גם "מחלת האימהות", כמו שאני קוראת לה וגם הרבה מעבר לזה.

אמהות – אתן מזדהות איתי?

האם גם אתן משאירות את המנגו האחרון לילדים?

לא מעזות לסיים את הבראוניז האחרונים שמא יבוא להם?

מסדרות את ענייניכן סביב הצרכים של ילדיכם?

מוותרות על השימוש ברכב המשפחתי כדי שהם יוכלו לנסוע לחברים?

או שזו רק אני?

שיואווו, מעניין כמה זמן ייקח לי להתיר את הקשרים הללו ולהתחיל לחיות את החיים במלואם עבורי,

כי אף אחד מאיתנו לא באמת יודע כמה נשאר לו… אני מה זה הגותית בחצי שנה האחרונה 🙂 מעניין למה…

דברו איתי 
arrow&v

להיות איתי בקשר

עקבו אחריי

  • אימון וסדנאות נגה צבי
  • נגה צבי בפייסבוק