• נגה צבי- רוגע בלוג

להתחתן או לא להתחתן?

עודכן ב: 29 ינו 2019

"מתחתנת" עם ההורים שלו…

זה קרה בשיחת טלפון מהודו, כשגיא סיפר עלי להוריו לראשונה (מהטיול שלנו יחדיו). חשדתי שהם לא מחבבים את רעיון הזיווג המוזר שלנו אבל לא דאגתי במיוחד, שהרי לא התלוצצנו אפילו על נושא חתונה. אני בטוחה שזו היא אפיזודה חולפת. לא נראה לי לשלב את חיי בחייו בעיקר מפאת גילו הרך. אם לאמר את האמת, גם חברותי לא מבינות מה אנחנו עושים ביחד.


מתחתנת עם "אמא" שלו


חוסר ההתאמה בינינו מכסה כמעט את כל התחומים: שמונה השנים שבינינו הן הפרש של כמעט דור. לדוגמא: גדלנו על שירים אחרים, תכניות הטלוויזיה שראינו בילדותנו שונות, רהיטים שנחשבים בעיניו שווים איסוף כענתיקות, הם הרהיטים שהיו לנו בבית הורי ונחשבו מודרניים. הפער בהשכלה שלנו גדול ומפריע לתקשורת בינינו, אנו מרקע עדתי שונה ועוד כהנה וכהנה הבדלים הניצבים בדרכינו לשותפות הרמונית. אבל, כמו כל זוג מאוהב, אנחנו רוצים להאמין שתחומי הדמיון שלנו רבים משהם באמת.


המפגש המיוחל עם הוריו הגיע. אברהם, גבר נאה בשנות החמישים לחייו, מקביל את פני בסבר פנים ונינט, אישה יפהפייה גם בגילה הנוכחי, מתאמצת יותר מבעלה לחייך ולקבלני בברכה מוגזמת. הם בהחלט מנומסים אולם בסתר ליבם מקווים שבנם יתעשת ויחזור לחשוב בהגיון. אבל אין סיכוי. ככל שהם מנסים לרמוז שאנחנו הולכים כנגד כל הסיכויים הוא יותר נחוש שאני היא האחת. כשגיא מחליט לעזוב את בית הוריו ולגור איתי במושב ירוק ופורח בצפון הם מבינים שמה שנותר להם לעשות הוא רק להתפלל.


אני מתאמצת לבקר אצלם מידי פעם עם גיא. ערב אחד אנחנו מוזמנים לאכול –  הארוחות במשפחתו הם אירועים חברתיים וקרובים במיוחד. לקראת סוף הארוחה הטלפון מצלצל – גיא עונה ומתנצל על שעליו לרדת לפגוש מישהו לזמן קצר. אני מתפתלת בכסאי – נותרת לבדי בגוב האריות. אנו פוצחים בשיחת נימוסין ואוכלים לאיטנו תוספות מכל הבא ליד – העיקר להישאר עסוקים. נינט תמיד מארחת למופת, עלי לציין. מישהו מהצד לא היה מרגיש במתח התלת - כיווני. שעת הקינוח מגיעה, גיא עדיין למטה. אני כבר מתפוצצת מכל המגוון הגסטרונומי הזה אבל אין לי משהו אחר לעשותו. חלפה כמעט שעה מאז ירד. 'מה הוא חושב לעצמו? הוא יודע כמה לא נוח לי פה, ועוד בלעדיו'.


"נצא למרפסת"? שואלת נינט ואני קופצת על המציאה. נחליף אווירה, אולי נושאי השיחה יושפעו ויגוונו מן המעבר. אנחנו מתיישבות בניחותא על כוס תה נענע, אברהם פורש אל הכלים. המתח פוחת. נדמה לי שאני יכולה לשמוע את גיא מלמטה. אני מציצה ונדהמת לגלות שהמישהו הוא אישה. אימו מזהה שגיליתי ומתנדבת לקרוא לו לסדר. גיא רומז "עוד דקה". חצי שעה נוספת חולפת. במשך הדקות הארוכות האלו, אני חוככת בדעתי אם עלי לעזוב וללכת הביתה אבל לא מעזה להקים סצנה. כשגיא חוזר, אני מסמנת לו שנזוז וביציאה מבינה שזו "מחזרת שאינה מרפה". החוצפה הזאת שלו חדשה לי לחלוטין אבל אימא שלו לא מופתעת ממעשיו של בנה. היא רגילה לכך.


'הוא לא רואה אותי בכלל' עולה חשד בליבי. מעולם לא התנהגו אלי בזלזול בוטה כל כך ובכל זאת אני מאפשרת אותו. עד היום אני יכולה לחוש בחיות מפתיעה את עוצמת העלבון, אבל אז, משום מה, החלטתי להתייחס אליו כאל מקרה חד- פעמי כמו גם אל אירועים דומים בהמשך. למשל, הבנות ואני יכולנו לשבת במכונית, בחום, ולהמתין עד שגיא יסיים בניחותא שיחה עם חבר ועד שלא נשמעו צפצופים מספר מכיוונינו, לא היה חושב לנסות ולהזדרז. במשך השנים שיבואו אני מגלה בגיא חוסר אכפתיות בסיסי לגבי נימוסים והליכות, חוסר הבנה לגבי החיים בשיתוף ואולי, באופן כללי, חוסר גבולות.


מה גורם לי להישאר עם גיא ? אולי הטבע השופע סביבנו במושב. אולי כל הירקות והפירות שאנחנו רק צריכים להושיט יד ולקטוף. אני יודעת – לשיח הפסיפלורה המתפרש על גדר הבית יש כנראה חלק גדול בכך. בכל פעם שאנו בוצעים אחת וחולקים אותה בשאיבות קולניות אנו נזכרים בנוסטלגיה בימים היפים של הפיליפינים. אולי נמאס לי לחפש את בן הזוג שיתאים לי לפי כל הנוסחאות המקובלות. אולי אני צריכה לראשונה בחיי לזרום עם מה שהחיים מזמנים לי מבלי להכניס את הכל לתבניות המוכרות?

מה אם אלוהים הפגיש בינינו למטרה חשובה הנשגבת מבינתי ברגע זה? אולי ההורים שלו, שחיו את חייהם בפרובינציה, מיושנים קמעה ולא מבינים שהגיל לא משנה? לי, אשת העולם הגדול, שחייתי בתל אביב, לוס אנג'לס, לונדון ואוסקה, יש כמה וכמה זוגות חברים בהפרשי גילאים דומים לשלנו וזה עובד.


עוד פרק מתוך הספר שלי.

נגה צבי.


דברו איתי 
arrow&v

להיות איתי בקשר

עקבו אחריי

  • אימון וסדנאות נגה צבי
  • נגה צבי בפייסבוק